התערוכה עוסקת בהבדלים שבין התפיסה החושית לבין הפענוח של תפיסת המציאות, והיא פרי שיתוף פעולה בין האמנית אילת כרמי לבין חוקרת המוח, ד"ר איילת מקיטון. מחקריה של ד"ר מקיטון מבהירים את גבולות למידת הראייה לאחר עיוורון. ראשית מחקרה נערך באתיופיה, בשיתוף עם מעבדתו של פרופ' אודי זהרי, אשר בדק את ראייתם של ילדים לאחר ניתוח להסרת קטרקט. מחקרה הנוכחי בהדסה, במעבדתה של פרופ' נטע לוין, עוסק בבוגרים שנולדו עם פגם גנטי בראיה, וטופלו בהליך חדשני, שמביא לשיקום אזורים מסוימים במוח. החוקרת זיהתה כי קיימת תקופה קריטית בהתפתחות, בה נלמדת פרשנות מסוימת לקלט החושי במוח, שלאחריה קשה או בלתי אפשרי ללמוד אותה.
יצירותיה של האמנית אילת כרמי מתכתבות עם מחקריה של ד"ר מקיטון, ומהוות הצצה לתחושה האמביוולנטית הנוצרת עקב הפער בין קבלת קלט ראייתי תקין לבין פרשנות לא ברורה של אותו קלט. על גבי ניירות פרגמנט עכורים היא מייצרת שכבות של דימויים צבעוניים, המרכיבים צורות המתלכדות לעולם תלת ממדי. אלו מהווים מעין רשומון של מציאות בו אלמנטים ועדויות של המציאות מתפרקים ומורכבים מחדש. האמנית נוטשת את המציאות הממשית ומדמיינת אחרת תחתיה. בחירות זו, היא מאפשרת לצופים להרהר במציאות ולברוא עולם חדש. בעשייה האמנותית של כרמי נוצרת פעולה אקטיבית חדשה של ראייה ומחשבה אודות העולם הגשמי המונח לנגד ענינו.
רב השיח המדעי-אמנותי מתחיל בתופעות הפיזיקליות המתקיימות במוחם של הנחקרים, עובר דרך פענוח הממצאים על-ידי החוקרת ופירושם ביצירתה של האמנית, ומסתיים במוחו הקודח של הצופה.
